יש עוד תקווה

ראיון משותף עם בני משפחת החטופים – נועם עידן בן עזרא שאחיה, צחי עידן, שבכורתו נרצחה, חטוף בעזה ויזהר ליפשיץ, אביו, עודד ליפשיץ, חטוף בעזה ואמו הוחזרה.

הריאיון נערך במסגרת קמפיין, "מחכים לכם בבית", של המועצה האזורית לב השרון למען החטופים שלה

חופית הלל דלעי  - מועצה אזורית לב השרון

03.07.2024

דווקא עכשיו, כשיש שביב של תקווה, חשוב שנדע אולי קמצוץ ממה שעובר על משפחות החטופים, שהחיים שלהם עצרו מלכת, ונכנסו לתוך סחרחרה איומה, כבר כמעט 300 ימים.

זו לא שיחה על כאב, מנעד הרגשות כל כך רחב ומספר החזיתות כל כך גדול, שאין רגע לדברים לשקוע.

זו שיחה על המלחמה הארוכה שלהם, להשאיר את הזרקור מואר, חזק, על מי מהחטופים שעוד חי ואפשר להחזיר אותו הביתה.

ובעיקר על כמה אנחנו חשובים להם, העם, המדינה. הם רוצים לדעת ולהרגיש כל רגע שאנחנו איתם, עוטפים ומחבקים אותם, בעיקר כשהם מתעייפים ומאחלים לזה שאולי מישהו אחר ידחוף יחד איתם.

ישבתי לראיון משותף עם בני משפחות החטופים מלב השרון, נועם עידן בן עזרא,  מעין שריד שאחיה "צחי עידן" 50, נחטף מביתו בנחל עוז, אחרי שבתו הבכורה, מעיין עידן, נרצחה מול עיניו ועיני משפחתו, מירי מחבלים ארורים, שחדר את דלת הממ"ד.

ועם יזהר ליפשיץ, שאביו ואמו, יוכבד ליפשיץ 85 ועודד ליפשיץ 84, נחטפו לעזה, כל אחד בנפרד.

אמו, חזרה מטעמים לא ידועים, אחרי 17 ימים ויחד הם עדיין מחכים לשובו של האב.

לפני הכל, אנחנו רוצים להודות, למועצה אזורית לב השרון, שבין כל אין ספור העיסוקים הטעונים שלה

בחרה דווקא עכשיו, כאשר נדמה היה למשפחות, שאור הזרקורים מעל החטופים קצת מתעמעם, להשיק קמפיין חטופים, "מחכים לכם בבית"

מגה אירוע

ה-7.10 מבחינת נועם עידן בן עזרא, התדרדר כל כך מהר, למגה אירוע, שהדבר היחיד שהיא הצליחה להבין כבר בשעות הראשונות, זה את סדר הגודל ואת הצורך בניהול האירוע.

בבוקר כשנשמעו הטילים, סמסה לאחיה, צחי שמתגורר ב-נחל עוז, 700 מ' בלבד מהגבול.

היא יודעת לא להתקשר, זה הנוהל, אלו רגעים לחוצים, אבל זו גם שגרה, כך שלא היה חשש אמיתי.

"זה היה בוקר שבת חגיגי, בו אימי שמתגוררת במושב בדרום, שהתה איתי בבית יחד עם-ארבעת ילדי."

עד לשעה 9:30, אחיה ענה שהם במ"מד והכל בסדר, הוא, יחד עם אשתו גלי, בתו הבכורה מעיין 18, בתו יעל 11 ושחר בנו 9 (רק אחות אחת, שרון בת ה-15, היתה אצל דודתה בתל אביב).

התקשורת עם אחיה, פסקה בסביבות השעה 10:00

ולמרות שהחלו להגיע ידיעות קשות, וכבר התמונה החלה להתבהר,

לשיחה שקיבלה בשעה 10:45 מאחותה, אף אחד לא הכין אותה.

"ב- 10:45, אחותי התקשרה בצרחות אימה- "ראית את הפייסבוק של גלי?"

באותם רגעים איומים, העלו מחבלי החמאס, לייב מעורר פלצות, מהפלאפון של גלי, אם המשפחה, שנמשך כ- 3 שעות. בה צופים במשפחת עידן, כבר ללא מעיין ז"ל ששכבה מדממת וללא רוח חיים בממ"ד, יושבת באימה במטבח, כשביתם הופך לחמ"ל נוחבה וריכוז חטופים.

"מה שראיתי, זה לא משהו שאפשר לתפוס, זה היה אחי, אבל לא הוא. אי אפשר להסביר את זה במילים, בדרך כלל הוא קר רוח, זה שמנהל את האירוע. השוק והטראומה שהיו חרוטים על פניו, כל כך לא אופיינים לו, שזה היה קשה לעיכול. אם המשך השידור, הבנו את גודל הדרמה."

"תוך שניות רצתי לשירותים ונעלתי מאחורי את הדלת. התחלתי לנהל חמ"ל, רציתי לדעת כמה שיותר, להגיע הכי קרוב שאפשר ותוך כדי למנוע משרון, ששהתה בתל אביב לדעת על קיומו של הלייב הזה."

בכל השעות האלו, אין לנו שום תקשורת עם אחי ומשפחתו, רק מהלייב אנחנו בעצם מבינים שמעיין נרצחה ושהם מוחזקים שבויים בביתם, בסכנת חיים.

האימה שאתה יושב 100 ק"מ מהם וצופה באח שלך, זה לא משהו שאפשר להכיל, אחי הוא איש משפחה מדהים. אבא כל כך נכח ופעיל תמיד דואג ונמצא סביב גלי והילדים, אני לא יכולה להתחיל לדמיין מה עבר עליו."

בסביבות 13:30, הסתיים הלייב,

המחבלים חטפו את אחיה לעזה– יחד עם עומרי מירן ושתי האמריקאיות, יהודית ונטלי רענן.

והשאירו את יתר המשפחה המבועתת בביתם. רק ב- 18:00 בערב חולצה המשפחה ע"י כוחות משוריינים.

ומאוחר יותר בלילה הועברו, למשמר ההעמק, קיבוץ נפלא שמשכן ומשקם עד היום את כל נפגעי  נחל עוז. שם חברו אליהם, נעם ואמה אחרי שהצליחו לשוחח עם גלי ב- 23:30 בלילה.

"השיחה איתם הייתה קצרה ועניינית, הם היו מבועתים, לא היה עם מי לדבר, ראו על הפנים שלהם את מה שהם עברו:

רק מה? מי? מתי? מעין נהרגה! צחי נחטף!

המשפט הכי ארוך שגלי הוציאה מהפה שלה, היה "נעם- יצאתי בלי כלום".

"אני לא יודעת מתי קרה שהבנתי שזה עלינו," היא משחזרת, "אנחנו צריכים לנהל את זה, אבל זה היה די מהר, בשעות הראשונות. כשהגענו אליהם, למשמר העמק כבר היו לי ביד רשימות ומשימות, מדברים קטנים ועד חילוץ הגופה של מעיין.

מאז אנחנו מתפעלים את האירוע בכל רמה- אישית ולוגיסטית, אנחנו חושפים בעצמנו עוד ועוד פיסות על גודל האירוע ומתחילים לחבור ל-3500, משפחות חטופים ונעדרים."

מנחל עוז נחטפו 8  תושבים ואורחים מהקיבוץ (לרבות סטודנט לחקלאות מטנזניה)

וחזרו 6

עדיין חטופים, צחי עידן 50, ועמרי מירן 47

נרצחו 15

המידע היחיד שיש להם על צחי, הוא מחטופה שחזרה בפעימה השנייה ושהתה איתו, בבתים מעל הקרקע לזמן מה.

---

בניר עוז לא רחוק משם, רק 2 ק"מ, מהגבול, הוריו של יזהר ליפשיץ, עודד ליפשיץ ויוכבד ליפשיץ- ממקימי הקיבוץ. הגיעו חזרה הביתה לפנות בוקר, אחרי ששהו מספר ימים אצל בנם יזהר, בינוב.

הם נכנסו למיטה רק באחת לפנות בוקר והתעוררו לקול מטחים.

כיוון שחדרם בממ"ד, נשארו ערים במיטה.

"הקיבוץ כל כך קרוב וכל כך לא מוגן, שהמחבלים פשוט זרמו אליו, במספרים עצומים," מתאר יזהר

כבר בשעה 8:00 בבוקר, אמר אביו שהוא שומע יריות ודיבורים בערבית, ב- 8:30 כבר נכנסו המחבלים לבית הוריו ובשעה 9:00 כשחלקנו כלל לא ידע מה מתרחש, הם כבר נחטפו.

אביו שנורה בידו בעת שהגן על דלת הממ"ד, התעלף ונותר מוטל על הדשא, בזמן שאשתו, יוכבד, נחטפה על אופנוע, למנהרות בעזה.

"הטילו את אמא שלי, אישה בת 85, כמו שק תפוחי אדמה, על אופנוע בין 2 מחבלים."

אביו של יזהר, נחטף מאוחר יותר ע"י קבוצה אחרת מהג'יהאד האיסלמי ונלקח לבית החולים בעזה, שם טופל. ומאז לא ידוע מה עלה בגורלו.

הפעם האחרונה שהיה קשר איתו- הייתה כששוחררה בפעימה הראשונה, חברת קיבוץ ששהתה איתו כ- 20 יום מעל הקרקע, לפני שפונה שוב לבית החולים לפני כ- 240, ימים

ומאז אין שום מידע עליו.

"הסיכויים של הזקנים והחולים פחתו כבר אחרי 3-4 חודשים כשהחלו להכריז על מותם, זה ברור לנו" אומר יזהר ומוסיף

"המלחמה שלנו היא קודם על מי שחי והפחת הוא מטורף, כל יום שם מתים חטופים שיכלו להינצל בחיים."

1:4 (אחד מתוך 4)

מניר עוז נחטפו 76, בינהם משפחת ביבס ומתן צנגאוקר

חזרו כמעט 40 –

נרצחו כ- 40

עדיין 30 חטופים, מתוכם 17 הוכרזו מתים

מתוך קהילה של 440

יוכבד אמו של יזהר, הוחזרה ארצה אחרי 17 יום, יחד עם נורית קופר, מטעמים הומניטריים או אולי מטעות, או אולי כמחווה למתווכת המצרית שנכנסה אז לתמונה. לא הכל ברור, לפעמים קורים ניסים.

היא זוכרת הכל ולא שכחה פרט, לא את הצלעות שנשברו בדרך לשם על הטוסטוס, לא את ההמונים שהיא ראתה מציפים את הקיבוץ בזמן שהיא נחטפת ולא את ההליכה המתישה של הקילומטרים במנהרות, שם היא פוגשת בחטופים נוספים חלקם היא מכירה, כבר בשעות הבוקר.

את בעלה לא זכתה לראות.

היא שוהה מאז ששבה ב"משען", יחד עם חברותיה וחברים מהקיבוץ וחטופות נוספות.

"היא מצאה שם את מקומה, היא חזקה ומחכה" משתף יזהר

מעל 270 יום באירוע

לכל אחד מהם, נועם ויזהר, סיפור אחר- בשעות ברגעים, בפיסות המידע.

אבל העובדה שכבר מעל 270 יום, אף אחד מהם לא עובד, וחדל מכל עיסוקיו האחרים, מבהירה על גורלם המשותף.

״אין שום דבר אחר שאני מסוגל לעשות, זה לא מעניין, הכל מתגמד, הכל נראה טפל, העסק שלי, הפסיק פעילות מה-7.10" החיים לא רגילים עכשיו, החיים הוקפאו."

"זה קשה לראות שהעולם חזר לשגרה," הוא משתף

"בהתחלה זה היה כל כך חזק ועטוף, הדבר הכי חשוב. אט אט, עם המלחמה, הקורבנות הרבים, האירועים התכופים, זה נדחק הצידה מסדר היום והעוצמות פחתו."

מה יכול למשל לעזור?

"כל דבר, שיבהיר לנו שהעם איתנו, וחושב על החטופים. " אומר יזהר

כל בוקר כשאתם קמים, תשאלו את עצמיכם.ן, מה אני יכול.ה לעשות היום שישאיר אותם בתודעה-שיעזור להגיע לעסקה:

להעלות פוסט, לשים סיכה על הבגד, לשתף בקבוצות והכי חשוב, לבוא לכיכר.

אני לא יודע כמה אחוזים מהמועצה שלנו מגיעים לכיכר החטופים, אבל לא הרבה.

תגיעו, זה רגע מזוקק בזמן- שמחזק את משפחות החטופים, בלי פוליטיקה: הורים מספרים על ילדיהם, חטופים שחזרו נואמים, אומנים שרים. זה חשוב לנו, לראות אתכם שם."

"כבר 270 יום אנחנו באירוע שצריך לעבוד בו- ולהדק אותו מחשש שאם נרפה הכל יתפורר," אומרת נועם

ויזהר מסביר:

"יש כל כך הרבה אירועים חשובים וכואבים בישראל: הכאב על אובדן חיילים, משפחות שלמות נקרעות, האיום המתגבר מחזיתות השונות, אפילו פה במרכז, "קו התפר", המפונים, הנערים והנערות מהנובה ועוד, לא חסר.

מאוד קשה להישאר בתודעה, איזה אייטם בישראל מחזיק 270 יום."

"השחיקה הנפשית היא עצומה," מודה נעם

"המזל הגדול שלנו, זה שאנחנו -241 משפחות יחד וכשאחד נופל, מרימים אותו, אנחנו שם אחד בשביל השנייה."

בטיפול, השתגעתם?

"הכי הרבה פעמים אנחנו נתקלים בשאלה- אתם בטיפול, דואגים לכם

טיפול במה-?

אנחנו בתוך האירוע, זה כמו לשאול מישהו תוך כדי תאונה, איך מתקדם השיקום,

אנחנו עוד לא יודעים איזה חלקים נפגעו וכמה קשה.

זה הרבה מידי רגשות, מכדי שנוכל להבין אותם,

האירוע הזה קודם חייב להיסגר, כדי שנוכל להתחיל ולגשת לעוד כל כך הרבה אירועים קשים

להתאבל על מיתנו, ולשקם את הטראומה.

"מעיין, אמנם נקברה, אבל לא התאבלנו עליה, לא ישבנו לרגע עם האבדן שלה, מהחשש שזה ישבור אותנו לרסיסים. אנחנו עמוק בתוך התופת, נלחמים על החיים של צחי."

עם כל מה שקרה, עדיין יש לכם תקווה?

"בטח שיש תקווה- חייבים," עונה יזהר

אני שם את אבא שלי יחד עם כל החטופים, כל עוד יש חיים יש תקווה. מי שלא חי, התקווה היא שייסגרו את האירוע עבור המשפחה, שיחזירו אותו.ה לקבורה."

"חייבת להיות תקווה גם למדינה." הוא מוסיף

תאמינו או לא, הסיפור הישראלי הוא כנראה לא לוותר על הרוח אף פעם,

בימים אלו מגייס יזהר את בנו לסיירת צנחנים, "אבא שלי היה צנחן נלחם ב-5 מלחמות, אני ואחי היינו בצנחנים והבן שלי עכשיו.

זו התקומה, למרות שיש לנו תיקון גדול לעשות בערכים, העם הטוב והחזק הזה, הוא התקווה.

הבן שלי צריך להתגייס באמונה שלמה שהמקום הזה טוב וערכי, הקפדתי לא להעביר אליו את השברון שלי, כדי שלא ילך עם ספקות.

עכשיו אנחנו האזרחים, צריכים להילחם שזה באמת יהיה ככה, שיהיו לנו מטרות וערכים נכונים

והמאבק הזה רק התחיל, אין לנו את הפריווילגיה לוותר."

גם לנועם יש תקווה, אבל היא לא תמיד יציבה,

"התנודות בין תקווה לייאוש הן גדולות, בגלל זה יש את משפחות החטופים, כשאחד למטה היתר מרימים אותו, זה ממש ככה, אנחנו משפחה אחת גדולה.

המשפחות מגוונות בדעותיהם, אבל בסוף יש לנו מטרה משותפת ואנחנו כולנו אחד בשביל השני, מי שיכול יותר ומי שפחות. התובנות שיש לנו היום, זה לא מה שהיה ב-6.10, יש לנו משקולת של 240 משפחות על הכתפיים, צריך להבין את גודל האירוע.

והציבור, איפה הוא? לא חלקים ממנו, הציבור כולו צריך להיות איתנו, זה לא פוליטי!!!

"אנחנו לא יכולים לאבד את התקווה, וזה מפחיד." היא מוסיפה

"עכשיו יש שוב תקווה שהעסקה תתממש ויש פחד נוראי, כמה חיים מתוך ה-120? מי חי, מי מת ואיך.

כשהאירוע הזה ייגמר יש לנו חשבון נפש גדול לעשות, מה אנחנו זורעים פה.

זו מלחמה משותפת של העם שלנו וזו מלחמה על איך אנחנו מחיים את הערכים מחדש עבור ילדנו ועל הצביון של מדינת ישראל.

בינתיים צריכה להיות הבהרה מהציבור שזו הדרישה שלו מהנבחרים שלנו, שצריך עסקה, עכשיו!!!"

"החטופים נמצאים בצעדת מוות," מדגיש יזהר

"גם הפעולה הצבאים לא מקלה עליהם, כי החמאסניקים השובים נמצאים בלחץ, ובטירוף פסיכולוגי, לא שפוי. הם עוברים ממקום למקום, זה מטורף, זה תנאים בלתי נסבלים, כל יום שעובר הוא יום לא טוב עבורם."

"אנחנו לא יכולים יותר לחכות לניסים, גם אם היו כמה," נועם מציינת

"אנחנו חייבים לקדם את המשא ומתן, רק עסקה תחזיר אותם

כל יום שעובר הפחד גדול יותר, מה עושים איתם? מה עובר עליהם?

אנחנו במעגל נוראי, אני חוששת לחייו של אחי."

"כיכר החטופים, זה המקום של התקומה שלנו, מקום מזוקק של ביחד, של תקווה, של ערכים

שם העם צריך להיות איתנו ומשם נצמח בחזרה."

בואו